המקווה

מקוה מפואר העומד לרשותכם

מקווה מודרני שנראה כמו בריכה מיניאטורית. עם זאת, למרות המראה הרגיל שלו, המקווה מחזיק מקום מרכזי בחיים היהודיים. המקווה מציע לאדם, לקהילה ולעם היהודי כולו את המתנה המדהימה ביותר: טוהר וקדושה.

אולם כוחו המופלא תלוי בבנייתו בהתאם לחוקים הרבים והמורכבים של ההלכה.

מרחבים טבעיים של מים כגון אוקינוסים, נהרות, מעיינות ואגמים הם מיקוואות בצורה הפרימיטיבית ביותר. הם מכילים מים ממקורות אלוהיים ולכן, על פי המסורת, יש להם את הכוח לטהר.

נוצרו עוד לפני כדור הארץ ולובש צורה של בריכות טבעיות אלה תמיד היו מוכנים לקידוש. אבל הם גם מעלים קשיים: המים האלה קשים לפעמים לגישה, מסוכנים; הטמפרטורה שלהם נמוכה לעתים קרובות, מלבד זה קשה כמובן להתבודד שם.

זו הסיבה שהחיים היהודיים דורשים את בניית המקוואות ("אגנים") וזה אכן מה שנעשה על ידי יהודים בכל הזמנים והמקומות.

כלי קיבול ניידים כגון אמבטיות, מערבולות או ג'קוזי אינם יכולים להפוך למקוואות. המקווה חייב להכיל לפחות 1000 ליטרים של מי גשמים שהיו נאספים באגן המקווה על פי כללים ספציפיים מאוד. למעשה, רוב מקוואות מורכב משני אגנים, לפעמים שלושה, סמוכים.
בעוד מי גשמים מוחזקים בבריכה, הבריכה הסמוכה מתרוקנת ומתמלאת בקביעות במי ברז. האגנים מופרדים על ידי קיר שבו יש חור בקוטר של לפחות 5 ס"מ. תנועה חופשית (המכונה גם השקה, מחבק …) התנועה בין המים של שני האגנים הופכים את המים של אגן טבילה להרחבה של מי גשמים טבעיים ובכך נותן לאגן מעמד משפטי של מקוה.

כבר הזכרנו שתפקיד המקווה אינו לחזק את ההיגיינה: המקווה ממלא תפקיד רוחני. החיים היהודיים חדורים ברעיון הבדלה : הפרדה, הבחנה.

במוצאי שבת, כשהשבת מגיעה לסיומה ושבוע חדש מתחיל, נזכרים היהודים שיש הפרדה בין כל תחומי חייהם. על כוס יין, היהודי מברך את הקב"ה "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה …", המילה קודש, הוא: נפרד, מלבד אחרים למטרה אחת, קידוש.

במובנים רבים, המקווה הוא הצעד המפריד בין הדיוט לבין קדוש, אבל זה אפילו יותר מזה. פשוטו כמשמעו, טבילה במקווה מסמנת שינוי במעמד עדיף עוד יותר: עליות. הייחודיות האדירה שלו טמונה ביכולתו להשתנות, פשוטו כמשמעו למטאפורה! כלי ששימשו בעבר שלא ניתן להשתמש בו כעת מותר עבור המעשה הקדוש של אכילת היהודי.

אישה, שמאז תחילת תקופתה, היתה במצב של נידה, מופרדת מבעלה, עשויה, לאחר טבילה, להתאחד איתו באינטימיות הקדושה ביותר. גברים ונשים בימי בית המקדש, שהופרדו בגלל צורות שונות של טומאה פולחנית, יכלו, לאחר טבילה, לחזור לבית האלוהים ולהיות מעורבים בתהליך הקורבנות וליהנות מהגילויים הייחודיים של המקום הזה.

המקרה של הגיור הוא עוד יותר יוצא דופן: האדם היורד לתוך המקווה כלא יהודי מתגלה כיהודי.